עוד עלי...
נעים להכיר,
שמי אודליה שלמון מימוני, אימא ובת זוג, פסיכותרפיסטית ויוצרת בנפשה.
בהכשרתי המקצועית אני פסיכותרפיסטית גופנית מוסמכת מטעם "מכללת רידמן", תרפיסטית בתנועה (MA) מטעם אוניברסיטת חיפה, מנחת קבוצות באוריינטציה דינמית מטעם מכללת סמינר הקיבוצים ומוסמכת לעבודה עם טראומה באמצעות "התמקדות" (Focusing) מטעם המכון הבינלאומי להתמקדות בניו יורק.
ב- 15 שנות הפרקטיקה המקצועית שלי פגשתי א/נשים המתמודדים עם דיכאון, חרדה, הפרעות אכילה, דפוסי אלימות ופוסט- טראומה.
במהלך השנים הללו חקרתי והייתי עדה לדרכים המגוונות בהן מנגנוני הגוף נפש שלנו מגיבים לדחק ומפרשים חסכים וכמיהות לכדי עצירה והימנעות. למדתי שהמנגנון הזה שומר ומאפשר למערכת לתפקד במינימום אנרגיה הנדרשת. זו דרכה החכמה לשרוד. בתוך המנגנון ההישרדותי הזה יושב כל אותו פוטנציאל לתנועה, התפתחות, יצירה. בעבודה הפרקטית שלי הבטתי בסקרנות בדרכים היצירתיות הללו ובמגוון המופעים הפוטנציאליים שלה לשינוי וריפוי. את השם יצירה אני נותנת לכל אותם חלקי הנפש, היושבים בחדרי החושך שלנו ומבקשים להיוולד, לצאת לאור. זה תמיד כרוך בהסכמה לשהות באי הידיעה הכרוכה לעתים בכאב, תסכול, פחד מתוך אמונה שהתהליך היצירתי מורכב מאותם רכיבים פנימיים, אישיים, אינדיבידואליים (וגם לא) אשר משרטטים את קווי המתאר של מה שבסופו של דבר יוולד. מדובר בתנועה עדינה אשר כרוכה ברשות להתמסר, להרפות, להיות מוזן, לשהות באי- ידיעה ("אי" של ידיעה מסוג אחר?) לבין האפשרות לעשות את הצעד הבא העולה מתוכנו. צעד המבקש לעשות לו מקום בעולם, מתוך אותה "אדמה מתהווה".
כמו כן העמקתי במשמעות של עבודה טיפולית "רגישת מגדר", והבנתי שהכאבים והפצעים שלנו כנשים וכגברים אינם שונים במהותם, אך הפתרונות שאנחנו מוצאים להם פעמים רבות, שונים אצל גברים ואצל נשים.
דיכאון גברי ודיכאון נשי למשל, אינם נראים אותו הדבר. כך גם פוסט- טראומה "גברית" ו"נשית", וכך גם הדרכים בהם כל אחד מאיתנו בוחר לתקשר את "כל זה" החוצה.
גורמים רבים משפיעים על כך, בינהם ההסללה המגדרית שעוברים בנים ובנות בילדותם, אך לא רק.
הפיזיולוגיה הגברית והנשית שונות במהותן, המחזורים ההורמונליים שלנו מתנהגים אחרת, הנוירופיזיולוגיה שלנו שונה, ואני מוצאת שאפילו הדרכים וההמשגות שלנו לגבי הצלחה והגשמה , פעמים רבות שונות במהותן.
בשנים האחרונות עבדתי עם קבוצות של גברים אשר נקטו באלימות בקשר הזוגי והגיעו לטיפול דרך שרותי המבחן. הגברים הללו נתנו לי את ההזדמנות להכיר את עולמם הפנימי, את המאבקים שאיתם הם מתמודדים כגברים, את הכאב והפצע הגברי ולהזמין ריפוי לחלקים הללו בתוכם. בסיומם של 6 שנים של העבודה הזאת נפרדתי מהמקום מתוך הודיה עמוקה לגברים הללו ולהזדמנות להיות חלק מצוות אנושי ומסור שמבקש להכניס אור איפה שחשוך ואיפה שזה לא תמיד "פוליטיקלי קורקט".
לצד כל זה, העבודה עם נשים תמיד הייתה חלק מהזהות המקצועית שלי. עבדתי עם נפגעות תקיפה מינית ועם נערות שסיגלו לעצמן הפרעות אכילה שונות. עבדתי עם נשים שאיבדו את עצמן בתוך הקשר הזוגי ועם נשים שנחטפו לתוך ההורות ופיתחו דיכאון או חרדות למינהן סביב המעבר הזה, והיום אני חוזרת ל"בית הגידול הנשי" ומקדישה את רוב הזמן שלי בחקירה של האתגרים היומיומיים שלנו כנשים וכאימהות בעולם מתפתח, שאינו עוצר מלכת, שמתעורר, אך יחד עם זאת לתחושתי משהו בשפה הנשית העמוקה שלנו הולך לאיבוד בתוך סבך ההתפתחות המואצת הזאת.
היום אני עוסקת בעיקר בליווי של נשים שהן אימהות שמבקשות למצוא את הדרך "בחזרה הבייתה", לאישה שהן, ליוצרות שהן, לאימהות הטובות דין שהן.
על כל אלה תוכלו לקרוא עוד בבלוג שלי יצירה נשית יומיומית