בין עצירה ליצירה

אז פיניתי לי יום.

כן, יום שלם של להניח את עצמי בתוכו, בתירוץ של "יום עבודה.."

יש שני קורסים שאני הולכת ללמד בשנה הקרובה שמבקשים שאעשה להם מקום.

יש את חווית השנה שעוד רגע מסתיימת שמבקשת זמן ומקום לעיבוד.

יש גם את הילדים והאיש והבית שמחוללים בי חיים שלמים של מפגש עם עצמי הלא מושלמת (בלשון המעטה.. נקרא לה ה"טובה דיה"..)

ויש את היצירה שלי, "השמיים שבתוכי" קראה לזה אתי הילסום (אישה צעירה, יוצרת, ש"השמיים שבתוכי" הוא יומן חיים שכתבה במחנה ריכוז), אותו חלקיק קיומי, שברירי, סוער, שמבקש לתת עדות למצב הקיומי, למאבקים, לייאוש, לאהבה...

אז בעודי מסדרת במקרר את הירקות והטופו שהבאתי להכין לי לארוחת צהריים (מנסה לחזור לגזרה אחרי ימי קורונה קשים).. שמעתי את עצמי שואלת "אז מאיפה מתחילים?"

איכשהו בכל פעם מחדש נדמה לי שיש איזושהי התחלה שמחכה לי.

אחת כזאת טובה דיה שיהיה נעים להתחיל ממנה או לפחות שתדע משהו לגבי העדות הזאת שאני מבקשת לתת במילים האלה..

אז בתור התחלה שמתי בגד ים והלכתי לטבול בים (המקום בו בחרתי להניח את עצמי, כאמור, הוא בחוף הים), אח"כ הכנתי לי לאכול, וסידרתי לי מאוורר בזווית הנכונה, חיברתי את המחשב והתיישבתי לכתוב כדי להבין ש.. אני מפחדת.

אני מפחדת מהדף החלק הזה..

מלהניח אותיות שיהפכו למילים

ממילים שיבקשו ליצור משמעות

מלצאת החוצה,

מלהניח את עצמי בתוך המילים

באור..

שמתי לב שיש בי חלק שמבקש לארגן, לבנות שלב שלב, לייצר בהירות, לבנות משמעות..

וחלק אחר יצירתי, דחפי, קמאי שמרגיש, וחווה, ומבקש לצאת לאור (לאו דווקא אור הזרקורים.

אור השמש או אור מנורת הלילה גם תופס מבחינתו) שפשוט קופא, כש"המארגן" תופס את הבמה.

היצירתי חשוב לו שיהיה מעניין.

מעניין במובן העמוק.

שיהיה עניין וחיבור שמגיע מהגוף.

אין לו סבלנות לארגון והבנייה, הוא קומל או קופא, פשוט מאבד עניין..

אז אני יושבת איתו רגע.

מביעה בו עניין, מהדהדת לו את זה שחשוב לו שיהיה לו מעניין, שחשוב לו להישאר מחובר..

"להישאר חי" הוא משיב לי..

ומבקש ממני שמה שאני יוצרת, יישאר מחובר לנושאים שאני עוסקת בהם, חוקרת, שמעוררים בי סקרנות ותשוקה

יש איזה מרחב ביניים כזה (יגיד ויניקוט), טווח קשר, מלאכת הירקמותה של ריקמה

מקום שמתהווה בו דיאלוג

שאין בו ידיעה, או לפחות לא כמו שאנחנו מכירים אותה בראש שלנו

או כמו שהחלק המארגן מבקש להניח

זהו מקום שיש בו חקירה יצירתית, בדיקה, סקרנות

אפשר לאמר אפילו מידה מסויימת של פגיעות, אולי חספוס, או דימום, או תחושה של עילגות לעיתים

במבט אחר הוא כמו תינוק שעדיין לא שולט בטונוס של איבריו הנעים ונזרקים, נעלמים ומתגלים מטווח המבט שלו אולי, אך תמיד נשארים בטווח החוויה שלו. איברים המהווים למעשה את "הוא המתהווה"..

החלק היצירתי הוא כמו תינוק המבקש לדעת שאני נשארת איתו.

ולא רק שאני נשארת איתו אלא שאני גם מתפעלת מאיבריו הנעים בחוסר סנכרון, בדיסאוריינטציה

הנה יד! יד. כן. והנה האגן שלך והרגליים!

ואיזו פואטיקה מתהווה בכאוס הזה עד שאצבע מגיעה לפה או עד שיד אוחזת ברגל...

ולפעמים אני מגלה

שאין לי סבלנות אליו..

הוא מבקש את הנוכחות השקטה שלי או את המבט המתפעל,

את הסבלנות

הו הסבלנות! לכתמי הרורשך של התהוותו..

ואין לי

פשוט אין לי..

אז אני מתרחקת ממנו, (ותכל'ס גם קצת מעצמי) ו"מלבישה עליו" (פעמים רבות זה קורה שלא במודע)

את כל הציפיות שלי לגבי איך שהוא אמור להראות, להישמע, להתנהג..

את איך "כל זה" אמור להיראות בסוף, איך בא לי ש"זה יתנהג"

וכבר דרך השפה אני רואה ש"הוא" הופך להיות "זה"

ו"אני" הופכת להיות סך כל הציפיות שלי לגבי איך היצירה אמורה להיראות, לגבי איך התינוק הזה אמור להתנהג..

וחלק בי רוצה לדעת.

מה הוא רוצה לדעת? אני שואלת עצמי..

או אולי השאלה שצריכה להישאל היא מה חשוב לו שאני אדע?

אני מוצאת שהנכונות להישאר בדיאלוג הזה היא היצירתיות בהתגלמותה

החיים עצמם יצירתיים

ואולי זה מה שאני מבקשת לזכור.

שאין הכל תלוי בי, בנוכחות שלי, בכוחות שלי. שמותר גם לי להרפות. לקפוא, לא לדעת.

שהחלק היצירתי שבי מבקש אותי אנושית

מבקש ממני

To Own My Being

להסכים לטעות , להסכים לא לדעת, להמשיך להתנסות, אבל גם להיזכר מי אני ולתפוס מקום

לא בשלמות, לא כמוצר מוגמר, אלא כישות מתהווה

אז מה האג'נדה שלך גברת? כמורה, כמטפלת כאימא, כיוצרת?

אני שוהה רגע עם השאלה הנחבטת בי..

כשלפתע חלק אחר מגיח ועונה "וואלה שום דבר!"

באחת עולה בי גל כזה, כמו דגדוג פנימי בבטן, מעין גיחוך שהופך להיות גל של צחוק מתגלגל

משהו בי מרפה ונזכר

החיים העוברים בי הם ה-דבר!

יש בהם חוכמה, ותנועה קדימה שגדולה מסך כל מה שאני חושבת לגבי מי שהיא אני

האימא, היוצרת, המטפלת, המורה...

וכמו שאמא טובה דיה זקוקה לאובייקט פנימי שיכיל אותה כדי שהיא תוכל להכיל את התינוק שלה ככה אני זקוקה לבהלת הדף הריק וליצירה המתהווה מעצמה מתוך הכתיבה, כמו עדות לחיים עצמם