זה היה במוצאי שבת שלפני מספר שבועות. תחושה של עצב לא ברור חלפה בי והתמקמה לה בנינוחות באזור החזה.. בסה"כ עברה לה שבת משפחתית נעימה חשבתי לעצמי, מנסה להבין, לשחזר.. ואז נזכרתי שבמהלך השבת הזדחלה לעברי תחושה של דכדוך לא ברור. נדמה היה לי שהעולם, הטבע, האנרגיה שמסביב כאילו מרכינים ראש. ואני, ככה הרגשתי מרכינה ראש אוטומטית יחד איתם.. ניסיתי להסביר לעצמי את ההרגשה המוזרה הזאת ולא הצלחתי.
חלק בתוכי התעקש להמשיך לחפש תשובה שתניח את הדעת. יש בעברית לפעמים ביטויים כ"כ יפים בעיני. זה אחד מהם. להניח את הדעת. לבקש את הדעת להיות מונחת.
הרגישות הזאת לסביבה תמיד הייתה חלק ממני. במהלך ההכשרה שלי כמטפלת, בתוך שנים רבות של תהליכי התפתחות עמוקים ומשמעותיים התוודעתי למכניזם הזה שאף פעם לא נתתי עליו את הדעת. היכולת להרגיש את האחר ואת הסביבה הפכה להיות אחת המתנות שלי כמטפלת ויחד עם זאת גם אחת כזאת שמבקשת להיבחן מחדש, להיבדק, לייצר איזושהי נפרדות, גבול, שיאפשר לי להרגיש את עצמי ואת מה שאני חווה, יודעת, מבקשת, עם עצמי וגם בקשר שלי עם האחר.
היום ישנם כבר מחקרים ותיאוריות נוירופסיכולוגיות שמדברות על כך שאנחנו מרגישים / חווים דרך החושים שלנו את עצמנו ואת האינטראקציה שלנו עם החיים, חלקיקי רגעים לפני שאנחנו מבינים מה בעצם אנחנו חשים.
קודם ישנה החוויה החושית ואחריה התודעה מבקשת לפרש אותה, למקם אותה תחת משמעות כלשהי.
הדעת מבקשת להיות מונחת.
באותה שבת, כמה שעות מאוחר יותר, הבנתי שזאת למעשה השבת האחרונה של השנה הזאת. שנה שברובה נחווית כאחת כזאת ללא התחלה וללא סוף שאפשר להיאחז בהם. שנה כזאת שכל המושגים המובנים מאליהם, כל התבניות שהיו לרובנו כבסיס קבוע ובטוח להישען עליהן התמוססו כלא היו.
ואיך מסכמים שנה כזאת בכלל? איך מתחילים אחת חדשה?
הגוף שלי הניח תשובה שאני לא בטוחה שהייתה עולה אם הייתי יודעת קודם שמדובר בשבת האחרונה של השנה ושואלת את עצמי איך אני נפרדת ממנה..
התרגשות נעימה עלתה בי. הדעת הונחה ושקטה.. סוג של חיבור נוצר בין החוץ לפנים.. בין תחושות ללא שם, לחיבור למשהו גדול יותר, משמעות נשזרה, הגוף והדעת הונחו.
ג'נדלין הוגה פילוסופיית ופרקטיקת ה"התמקדות" תבע את המושג "אינטראקציה תחילה". מושג שמדבר על כך שלפני הכל ישנה האינטראקציה שלנו עם כל מה שסובב אותנו, העולם האנושי, הטבע.
הגוף שלנו מעבד ומתוך כך גם מתהווה אינטראקציה.
התקופה הזאת, אקרא לה קובידנטראקציה (covidintraction), מעצימה להבנתי את דפוסי האינטראקציה שלנו עם העולם החיצוני ועם עולמנו הפנימי. כל אלה, עולים תדר. עלייה שמפגישה אותנו בעוצמה מוגברת, לעיתים בלתי נסבלת וצורמת עם אותם דפוסים שאולי עד כה הצליחו לחמוק מאותו רדאר ועכשיו יוצרים רעש, כמו כיוונון של תחנת רדיו שמבקשת מאתנו לקלוט ולעבד את אותו רעש לכדי צליל. צליל מכוון.
בתקופה הזאת אני מוצאת שעבורי הרבה מזה קשור ב"עור החדיר" הזה שלי ובתדירות של תחושת הצפה שעולה תחת קריסת המבנים הישנים.. זה בולט בעיקר מול המשפחה המצומצמת, בן זוגי והילדים שכבר מעל לחצי שנה אנחנו מאותגרים בכל כך הרבה חזיתות (כלכליות, חינוכיות, תקשורתיות, סדר יום ויציבות שאינן עוד) וגם מול המציאות החיצונית שמתרסקת לי מול העיניים ומאלצת אותי לבנות אותה מחדש, קודם כל בתוכי. ואז אני כאימא וכאישה מוצאת את עצמי בתפקיד המבוגר האחראי שלא רק שאין לו מושג איך מתמודדים עם כל הבלגן הזה, אני מבינה שאני נדרשת יותר מתמיד לוויסות, להרגעה עצמית, לגבולות ברורים ולמרחב תומך ומזין לעצמי כדי שאוכל לשזור מחדש משהו מתוך כל הכאוס הזה.
אני מוצאת שהיום, יותר מתמיד, אנחנו נקראות לבסס בתוכנו שתי איכויות עיקריות, הקשבה וחמלה.
הקשבה, אותה איכות שמאפשרת לי להישאר בנוכחות עם כל מה שרוחש ומתרחש בתוכי (ומחוצה לי). נוכחות כזאת שכמו נותנת עדות והכרה לכל רגש, מצב, סיטואציה או אינטראקציה שמחוללות בי מגוון תחושות ורגשות שלרוב, ללא הקשבה הזאת מובילות אותי לתגובות מידיות, בהולות (שלא לאמר מבוהלות), כאלה שגיליתי שהרבה פעמים הן פשוט מיותרות.
וחמלה, אחותה התאומה של ההקשבה, איכות שככל שאני מתרגלת יותר הקשבה אני מוצאת שכדאי שחמלה תהיה צמודה אליה כמו בעסקת חבילה. חמלה היא האיכות שמכירה במגבלותיי, בהיותי אנושית ושכמו מניחה יד רכה וטובה על מה שיש עכשיו כמו שהוא, על מי שאני כמו שאני ברגע הזה, שאלוהים עדי שאני עושה את המיטב ושכדאי שאזכור שכך גם ילדיי ובן זוגי.
נראה לי שבימים אלה חמלה היא ממש בגדר "איכות נדרשת", כי כ"כ הרבה לא בשליטתנו, ויש רגעים רבים בהם אני "נחטפת" לדכדוך, לכעס, לחוסר אונים, למגבלותיי כאימא, כאזרחית, כבת אדם בתקופה שבה מערכות מסועפות של אמון מתרסקות, והבלבול גדול.. תקופה שבה החיפוש אחר "מבוגר אחראי" מחזיר אותי אליי ואל הדיאלקטיקה הזאת שבין הכוח שיש בי לשנות, להשתנות, להשפיע, להתהוות מחדש לבין אנושיותי ומגבלותיי..
ובתוך כל זה משהו טוב קורה. לצד הריבים והקשיים אני מרגישה הכי קרובה שהרגשתי עד כה לילדים שלי, לבן זוגי וגם לעצמי. משהו בתקופה הזאת כאילו זורק אותי בחזרה לפשטות... לרגעים אני מסתכלת עלינו מהצד והרקע נצבע לו בצבעי חום אדמדם כזה של התמונות של פעם והחיים שלנו נחווים לי כמו ב- slow motion כזה שמאפשר לעצור, ליהנות מרגעים פשוטים של שקט, של מגע, של ויתור על כל איך שחשבתי שזה צריך להיראות או להיות, היום הזה, הילדים האלה, מה שחשבתי שחשוב לי מתמסמס מעצמו ומשאיר אותי בהוקרת תודה על מה שישנו.